צייד בצהריים

מסעדת פסטה-מיה, צהרי יום ראשון.

חברי מהעבודה, יובל, ואנכי נכנסים קצת מורעבים למסעדה הקטנה בתל-אביב הסואנת. מתישבים ליד שולחן קטן, מעיינים בפרטי התפריט אשר בו מגוון רחב של פסטות טעימות עם רטבים שונים.
המלצר בא לקחת הזמנה ובטון מונוטוני מתחיל בסיפורי המונות היומיות, ואגדות הקינוחים.
בנקודת זמן מסויימת פתאום פניו מחווירות, וקולו נחלש. האיש הצעיר החל לגמגם בלחש על איזה עכביש בשיער של יובל.
- רק בלי פניקה! רק בלי פניקה! אני כבר אוריד אותו - שש מלצרינו אלי קרב. - לא לזוז! אני אטפל בו!
יובל, בחויוך של סקרנות מעורבת באימה ממתין חסר אונים להתפתחויות.
המלצר לוקח מפית אדומה ומתקרב לאט לאט לראשו של החבר. ידו עם המפית מושטת קדימה, אך רגליו שומרות מרחק מה מהזירה.
ברגע זה רוב הסועדים מסתכלים עלינו ועל המלצר בחוסר הבנה מסוים. שקט שרר במקום, שקט של מתח ושל צפייה דרוכה.
רגע האמת של הבחור הגיע כאשר העכביש יחד עם המפית נופל על הרצפה. המלצר קפץ עליו, אך כנראה שהחרק חמק. מסע הצייד נמשך על בלטות הקרמיקה אך הסתיים בנצחנה הגורף של סוליית נעל המלצר החביב.
זה היה קרב קשה, אך הבעת הפנים של המלצר חשפו בפני כולם את שביעות רצונו מהמעשה הנועז.
בהקלת מה ובחיוך רחב עברנו לנושא הפסטות ורוטב העגבניות הנפלא.
אגב: את העכביש עצמו לא ראינו, רק הוא, המלצר המהולל ראה אותו בעיניו היוקדות.

--א